שבת בבוקר

שבת וחופש גדול.
יושבת על קפה ועוגיות שושנים.
בראש מתרוצצות לי מחשבות של שבת בבוקר
חלקן גדולות ומרגשות, על מה שמצפה לנו בטווח הקרוב והרחוק.
ובין לבין מחשבות על הנאות קטנות מהקפה והשקט 
מה תביא איתה הבטן הגדולה הזאת שאני מגדלת?
האם הכל יעבור בשלום?
עד כמה הילדה הזו תהיה נסיכה של הבית?
ואיך יגיבו הילדים, שכל כך מחכים לה, כשיבינו שרוב תשומת הלב תופנה מהם והלאה?
כל כך רציתי בת, האם היא תהיה בכלל כמו שאני מדמיינת?
ועוד לא דיברתי עליי,
על חופשת הלידה ועל כל מה שיבוא אחריה.
זה כשלעצמו נושא לכמה פוסטים, 
אבל הם כרגע אישיים מדיי ורחוקים מדיי ולא ממוקדים מדיי.
לא מצליחה לאזן בין החלומות הפרטיים המשפחתיים ובין אלה שעוסקים בהתפתחות האישית שלי.
אף פעם לא הצלחתי.
כשאני כל כולי בעסק זה טוטאלי, והרעיונות אסוציאטיביים ומבעבעים ונשפכים ממני כמו חלב שגולש בפינג'אן.
כשאני ממוקדת מטרה אחרת, אין שום דבר אחר מסביב.
כלומר יש, אבל בישורת. 
לא נלחמת עם זה.
זו אני.



אז מה עשינו השבת?
אחרי שבבוקר שישי חופשי הם העירו אותי ב-5:20 בבוקר שמשעמם להם, 
הילדים קיבלו הרבה איומים על חייהם ולכן לא העזו להעיר אותי לפני שמונה בבוקר.
שמחה שכח ההרתעה והסמכות ההורית שלי חזרו...
להפתעתי אכלו לבדם, והסתדרו בלי להרוג אחד את השני עד שקמתי.
לים לא הלכנו בגלל המדוזות. 
לסבתא נלך אחר כך.
בין לבין הם ציירו וגזרו וקיבלו ממני טושי קסם (זוכרים את זה? עם הטוש הלבן שמחליף צבע?) והתנסו בכתב סתרים. 
ואני? כתבתי בבלוג, האכלתי פה ושם, תליתי כביסות, הפרדתי כוחות, נתתי מנות קטנות של צומי, והעיקר ישבתי במזגן בנעימים רוב שעות הבוקר, וזה לא ברור מאליו בכלל.
בפוסט הבא תקבלו את המתכון לעוגיות השושנים המעולות שיצאו לי.
למה לא עכשיו? כי יש לי עוד הרבה מה לומר על איך שאני והמטבח מתנהלים (או שלא) ביחד.
חופש נעים לכולם
יפית